<h1>שבלי הלקט הקצר דין כלאי בגדים סימן מ"ד</h1>
<h2>דף כז:</h2>
הא דאמרינן ביום טוב, ערידלין אין בהם משום כלאים, אין לפרשם שהיו עולים על גב הרגל, אלא תחת כפות הרגלים היו עושין אותם, שאילו היו עולין על גב הרגל אעפ"י שאין בהם חמום אלא להגן עבידי, כיון שדרך העלאתן בכך אסירי שכל לבישה אסורה אעפ"י שעשויה להגין. וכן מוכח פירוש רש"י שלמטה מן הרגל היו. והצעתן של קשין אע"פ שבשרו נוגע בהן שריא. וליכא למיגזר בהו שמא יעלה על בגדו דהא לא להתחמם עבידי.
כתב הרב ר' אביגדור ז"ל, אודיעך מה שנראה בעיני מעניין כלאים, דודאי כלאים דאורייתא שוע טווי ונוז כולהו כחדא בעינן כדאמרינן במסכת נדה והלכתא כמר זוטרא מדנפקינא רחמנא בחד לישנא. וזהו פירוש שוע טווי ונוז, צמר ופשתים נפוצים ומעורבין יחד, וטווה אותה ביחד ומאותו טווי אורג בגד, וזהו בגד כלאים שעטנז. אבל אם אינם ביחד שוע טווי ונוז, אינה מן התורה אלא איסורא דרבנן וגדר גדול שגדרו בכלאים, ומשכחת שוע לחודיה שאסור מדרבנן כגון הלבדים, ר"ל פילטרו בלע"ז שאמרו במסכת כלאים, הלבדים אסורים מפני שהן שועין. ומשכחת טווי בלא נוז כגון שנפץ ומערב הפשתן והצמר וטוה מהן משיחה לקשור בה מתניו ואין בו נוז שהוא ארוג. וגם נוז לחודיה משכחת שטווה הפשתן בפני עצמו והצמר בפני עצמו וארגם, וכל אחד ואחד מאלו מדרבנן אם לא יזדמנו שלשתן כאחד ולשון שוע מלשון וטח את הבית דתרגומו וישוע ית ביתא. ולשון נוז הביא רב האי גאון ז"ל בלשון חבור הוא כדאמרינן ואי נפסק ניביה טריפה, משמע דגירסא שלו ניזא היא ובגירסא שלנו ניביה כתיב. והקושר כמו כן הוא כלאים דאורייתא, שאדם קושר חוט של פשתן בחוט של צמר דאורייתא הוא. ומוכחא דמילתא, הא דאמרינן בפרק התכלת, אמר רבא, שמע מינה קשר העליון דאורייתא, דאי סלקא דעתך דרבנן מאי איצטריך קרא למישרי סדין בציצית פשיטא דתוכף תכיפה אחת אינה חבור, אלא לאיו קשר העליון דאורייתא, ולא תעלה על דעתך דקשר של קיימא בעינן כדבעינן בקשר של שבת, דאפילו בקשר שאינו של קיימא אסור. כדאמרינן בפרק במה בהמה יוצאה, ובלבד שלא יכרוך, ואמר רב אשי ובלבד שלא יכרוך לא שנו אלא לענין כלאים, ומסקנא אלא כלאים דחבלים, והא אנן תנן התוכף תכיפה אחת אינו חבור, לעולם כלאים דחבלים ואימא ובלבד שלא יכרוך ויקשור. למדנו מזה שאפילו שאינו של קיימא מאחר שהוא קשור, יחדיו קרינא ביה וחשוב הוא כשעטנז. ולענין תפירה, כגון חתיכה של בגד פשתן וחתיכה של בגד צמר שתפרן זה בזה או שתי חתיכות בגד צמר שתפרם בחוט פשתן ספק הוא אם מדרבנן או מדאוריתא אבל בדרבנן ליכא לספוקי. ונראה שהוא מן התורה מן הקושיא שהקשה רבא בפרק התכלת למאי איצטריך קרא למישרי סדין בציצית פשיטא דתוכף תכיפה אחת אינו חבור, מכלל שאם עשה שני ראשים לצד אחד אפילו מן התורה הוא חבור. ופירוש התוכף תכיפה אחת כך, אם מחבר אדם במחט חתיכה של פשתן וחתיכה של צמר אינו חבור ולא עבד כלום, ומאיליו הוא נשמט, אבל אם עשה שני ראשים לצד אחד שהחזיר המחט פעם שניה חבור. ואין לי פה להתיר כרים וכסתות וברדילי אם אינם קשים, כי מי הם הקשים שהתירו רז"ל, ומי יוכל לומר אלו רכים ואלו קשים. וכל תפירת העורות בין מכוסות בין שאינם מכוסות ותפר מקצתן בחוט מפשתן ומקצתם בחוט של צמר הוא אסור מטעם של משנה שאומרת לא יקשור אדם סרק של פשתן בשל צמר לחגור בו מתניו אעפ"י שהרצועה באמצע. והאבנט והשנצים שמחברין בו המכנסים עם הזוגות איני נוהג בו היתר. ולימדני אחד המיוחד שבראש חבורתנו לעשות תקנה לשנצים לקחת רצועה קטנה עם השנצים ולקשור במתניו על המכנסים ולקשור עם הזוגות. ועל מה ששאלת, מי שתופר בגד פשתן בפי הגלימא כדי שלא יקרע, נשאל לרבינו יצחק האלפסי ז"ל, ושאלו לו, כגון אלו שמשימין בגד של פשתן באליגופרא אסור או מותר, ואסר להו.
ועל מה ששאלת מה שמכניסין צמר מנופץ בין עליון לתחתון ותופרין אותה, נראה הדעת להתירא דהצמר אין לו שוע ולא טווי, ואך לא נראה לי, שהוא דומה ללבדין שהן שועין ואסורין. וכמו כן המרדעת, הרי שנינו בברייתא בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לגוי ולא יעשנו מרדעת לחמור *["הגה"ה ע"פ הארוך" וא"ת להכי לא יעשנו מרדעת לחמור דבגד הוא ודילמא מינשי ומימליך ולביש ליה או מתכסה בו כי היכי דאמרינן לא ימכרנו לגוי דילמא הדר ומזבין ליה לישראל ותרצה לסמוך על המשנה שאומרת] שנינו כרים וכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהיה בשרו (מוצל) נוגע בהם. ונראה שזאת המשנה מדאורייתא שנויה אבל בדרבנן אפילו עשר מצעות זו על גב זו וכלאים תחתיהן אסור, לא שנא כרים וכסתות ולא שנא שאר בגדים וכן לימדנו ר' יוסי בן שאול משום רבי ומשום קהלא קדישא שבירושלים, אפילו תחת עשר מצעות אסור, וכן בפרק א' של מסכת יום טוב מקשה התלמוד, וכי תימא חזו למימך תותי, והתניא לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך. אבל אמרו [אסרו] חכמים לעשות כן שמא תיכרך לו נימא על בשרו וכי תימא דמיפסק מידי ביני ביני והאמר ר' יוסי בן שאול אמר רבי משום קהלא קדישא שבירושלים אפילו עשר מצעות זו על גב זו וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהם, הכא במאי עסקינן, בקשין וכו'. וכלאים דאוריתא פושט אדם אפילו אם הוא בשוק שנאמר אין חכמה אין עצה ואין תבונה נגד ה', ובדרבנן אמרינן גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. ואני בעצמי יודע שהלכות כלאים מעורבבין הן מפני שמסכת כלאים אין לה גמרא. ואותן המשניות לא נתחוורו לנו כשאר המסכתות, דהשתא, מה שבררו לנו רבותינו מן הזריעה ועד עריכת השולחן אין לנו פה לאכול, על אחת כמה וכמה ממה שלא הניחו לנו מפורש, שאנחנו כסומים בארובה, וממשמשים ומקשקשים ומלקטים קצת מן ההלכות המפוזרות אילך ואילך. וגם ראיתי מן הגאונים כגון רב האי גאון, והגאון רבינו יצחק פאסי ז"ל שהם לא יכלו לברר מן ההלכה איזה כלאים דאורייתא ואיזה כלאים דרבנן, וסתמו דבריהן לומר דבין דאורייתא ובין דרבנן גזירה היא ולית למיפרץ ביה כל עקר. ואני התבוננתי מהם והחמרתי לך בסוף דברי אפילו בדרבנן איכא דקרי ליה מין ואיכא דקרי ליה משומד.
